על מנת לא לפגום בחווית הצפייה של ילדיכם, ילדים ופעוטות מתחת לגיל הצפייה לא יורשו להכנס לאולם.

"כל דבר שכבר קרה מזמן יזכיר לך שפעם היית קטן", שרים השחקנים בהצגה "הנעליים של אדון סיימון". הזיכרון, הגעגוע לעבר, הנוסטלגיה – אלה בדיוק הנושאים שבהם עוסקת ההצגה הזו, על פי מחזה שכתבו גיל צרנוביץ ומיטל סלקמון רטן ובבימויו של צרנוביץ.

אדון סיימון עוזב את ביתו ועובר לארץ חדשה – חוויה שחלק מהצופים עשויים להכיר מקרוב, גם אם הם צעירים. בביתו החדש מבקש סיימון להיפטר ממה שקושר אותו לעבר, לארץ הישנה – מנעליו הישנות. אבל משום מה אינו מצליח. לא משנה כמה רחוק הוא זורק או מחביא אותן, הן חוזרות אליו באורח פלא. ואולי זאת תזכורת לכולנו שכדי לצעוד אל עבר העתיד לא חייבים לשכוח או להתכחש לעבר. למעשה, ההיפך הוא הנכון, העבר שלנו הוא הבסיס של זהותנו, של ה"אני" שלנו, גם אם העבר שלנו הוא קצר מאוד. כשאנחנו מנסים לוותר על עברנו, אנחנו למעשה מוותרים על עצמנו, והשיעור שאדון סיימון לומד בהצגה – בדרך מצחיקה ומרגשת - הוא שאין טעם לעשות זאת.
ההצגה, שעוסקת בנושאים של הגירה, הוצגה גם לקהילות היהודיות ברחבי ארה"ב.

מחזה: גיל צרנוביץ ומיטל סלקמון רטן
בימוי: גיל צרנוביץ
תפאורה ותלבושות: אדם קלר
איורים: ריקי מוספי
מוסיקה: טל בלכרוביץ
אביזרים: נרקיס מגנזי אלבה ומאיה פלג
ייצור ופטנטים: דידי אלון ע.
במאי: יונתן פיינסוד